18.7.07
אין זו מלחמת היהודים
כתושבת רוממה הישנה שנאבקת כבר חצי שנה
ויותר על צביון השכונה ובית הכנסת שלה הרשו לי להציג את הצד שלי:
בשכונה שלי חיים במשך עשרות שנים
חילונים ודתיים בשקט ובשלווה כאשר בית כנסת כשמו כן הוא, בית כינוס קהילתי- דתי
המשרת את צרכיי כל אנשי הקהילה. לכל קהילה יש את מנהגיה שלה וגם לנו, יש את
מנהגינו, אנחנו באים בחגים, חוגגים בר מצווה, שבת חתן, אומרים קדיש, שומעים לפעמים
שיעור על מורשת ישראל אבל בדרכנו שלנו. האם הציבור החרדי והדתי לאומי שמאופיין
בריבוי מנהגים שונים לא יכול להבין אותנו החילונים שרוצים לחיות, להאמין לפעול על
פי "הנוסח" שלנו ? (ונבהיר כי מדובר על כללי היהדות האורתודוכסית)
לפני כחצי שנה התעוררה שכונה חיפאית, מנומנמת
בדרך כלל, לקבוצה של גברים צעירים, חוזרים בתשובה, שאם נתנסח בעדינות: "אינם
אנשים נורמטיביים", כאלה שבמסע זה או אחר להודו או בחסות סם כזה או אחר
"גילו את האמת" ומאז הם מנסים לדחוף אותה לגרונו של כל אדם בין אם הוא
רוצה ובין אם לאו.
אין להם רב, אין להם גיבוי כלכלי, אין
להם נימוס ואין להם דרך ארץ אך יש להם מנהיג עם עבר מפוקפק וידיים המתנופפות בקלות.
הם סוגדים בצורה פגאנית כמעט, עסוקים בסממנים חיצוניים של מיסיונריות. הם מגיעים לבית הכנסת כל בוקר כחיילים למשמרת,
פורצים פנימה, מחליפים את המנעולים ומחזיקים עמדות שמירה.
חלקם יושבים בפינה ומדברים, חלקם ישנים,
יש אפילו כאלה העוסקים בהכנת אוכל ובאכילה. כן, יש המחזיקים ספר, אולם משום שאין מורה
כל שהוא, נדמה הדבר לכיתה טיפולית בשיעור חופשי.
ועדיין היה הדבר מתקבל, בשל ערכים כמו
דמוקרטיה ופלורליזם שאני מאמינה בהם בכל נימי נשמתי, אילולא הם התחילו לכפות את
צורת חייהם על התושבים. אין הם מרשים
לנשים להיכנס לבית הכנסת לשמוע שיעור בשעות בהן לא מתקיימת תפילה (ובבקשה אל תגידו
שהן לבושות בצורה פרובוקטיבית, מדובר על נשים מכובדות שרובן מעל גיל חמישים) ואף
נעלו את שערי בית הכנסת בפני תושבי השכונה. בשבוע בו חל יום השואה הם הטיחו
בניצולת אושוויץ הנושאת מספר על זרועה מילים כמו
"מגיע לך", הם מנבלים את הפה כלפי אימהות צעירות הלוקחות את הילדים לגן
הילדים הסמוך, ביטויים כמו "אנחנו נסגור את השכונה בשבת" או
"כשנתחיל לשכור כאן דירות, אתם תתחילו לעזוב" נשמעו בחלל האוויר יותר
מפעם אחת. האם פלא הוא שאנשים החלו להתנגד? כל אחד מאיתנו בוחר את מקום מגוריו על
פי צורת חייו, איך מרגיש אדם שרומסים את אמונותיו הבסיסיות בתוך ביתו שלו?
אולם השאלה החשובה ביותר המהדהדת בחלל
האוויר היא: למה אם אני מתנגדת לקבוצה
שולית, קיצונית והזויה אשר נדחתה מקרב הציבור הדתי בעצמו, אני הופכת לשונאת
היהדות?
איך רבים מהקוראים הדתיים מרגישים צורך
לאמץ לחיקם אנשים אשר מבזים את כל מה שהיהדות מפארת? האם כל אחד מכם היה רוצה
קבוצה שכזאת כשכניה?
הם נכנסו לביתי והתחילו לעשות בו
כבשלהם. אורח חיי אשר אני עובדת קשה כדי לשמרו נרמס ואין גוף אחד במדינה אשר יצא
להגנתי כאזרח וכאדם יהודי, חילוני אבל יהודי.
אין בכוונתי לפרוס כאן טענות בנוסח
"מי עשה למי מה", מי דחף ומי החזיר, מי קילל ומי גידף שכן הדבר יעלים את
עיקר הדיון: החופש לכל קהילה לפעול על פי הנוסח שלה, החופש לכל אדם "לעשות לו
רב", החופש לגדל ילדים על פי אמונות ההורים.
ואסיים בסיפור ששמעתי לפני שנים רבות:
"בהגדה לא היו ארבעה בנים... אלא חמישה. החמישי הוא זה שוויתר על השתתפות בקהל
ישראל ופשוט לא הגיע לליל הסדר". האם אתם מוכנים לתת יד לקיצוניים שאינם
מפגינים אף ערך "יהודי" כדי לדחוק אותנו מבית הכנסת שלנו ומקהל ישראל?